תינוקות ואתגר ההרדמות

Create Relevant Content

היא ישנה כל כך טוב עד עכשיו, אז מה קרה פתאום?

מה שקרה זה, שלקראת גיל חצי שנה סטטוס השינה עובר שינוי-

ואז, גם אם קראנו הכי נכון את המפה,

השכבנו לישון בתזמון אידאלי, במצב רוח ממש טוב,

עבור התינוקות, כל ההרדמה היא בעצם סוג של פרידה.

הם יעשו המון כדי להישאר איתנו ולא לעצום עיניים אל הלא נודע

כי למעשה יש כאן אפילו חרדת נטישה-

מבחינתם אמא קיימת עכשיו, אבל אם יעצמו עיניים, היא תיעלם. לגמרי!

עבורם אין 'אחר כך'- יש רק עכשיו.

לכן, למרות העייפות הם לא ירצו לישון ויבכו את נפשם.

וזה לא מפינוק, אלא מתוך חוסר ישע של גור שכל כך זקוק לתיווך שלנו אל זרועות השינה המאיימת.

ואנחנו?

גם מתוך המותשות שלנו יש לנו תפקיד ממש קריטי-

לאפשר הירדמות מיטיבה ונעימה, כי קשה לברוח מזה, אבל לחץ, מתח או כעס סביב השינה מקשים על תהליך ההירדמות. וזה לגמרי לא קל לשמור על שלוות רוח שדורשת מאיתנו (עוד) הכלה וסבלנות כשאנחנו עייפות ומותשות עד כאב. אבל כמה שזה חשוב, כי היפרדות טובה נוסכת ביטחון ורוגע ומשפיעה לא רק על השינה

אלא על יחסי התינוקות עם העולם בכלל.

כי כשאנחנו מאפשרות לתינוקות לבכות את הקושי שלהם, להירדם בחיבוק מכיל ואוהב, ומלוות בעקביות את הפרידה מהערות, אנחנו נותנות להם בסיס בטוח בו ירגישו אהובים ומוגנים גם ברגעים הקשים.

ואז, כשהמענה הזה ניתן, עם הזמן השינה הופכת לפחות מאיימת וכל אירוע ההירדמות והשינה מתבסס כחוויה טובה ומיטיבה.

בהמשך תהליך ההתפתחות זה יהיה גם הבסיס לעצמאות,

ליכולת להתרחק ולחקור את העולם ממקום בטוח (שהוא אנחנו)-

כדי לחזור לזרועותינו האוהבות.

זה רק שלב. והוא יעבור❤️